השופט א' רובינשטיין:
א. בין הצדדים התנהלו הליכים, אשר ראשיתם ב-1994, שעניינם בקשת המבקשת לסילוק ידם של המשיבים מחלקת מקרקעין. בית משפט השלום באשדוד פסק ביום 30.1.01 לחובת המשיבים. במסגרת ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, הושג והוגש לבית המשפט הסכם פשרה (ההסכם) שנחלק לשניים. בחלקו הראשון נקבעה חובת תשלום של 500,000 ש"ח מאת המשיבים למבקשת עד יום 15.6.02, וכן נקבע כי ככל שהתשלום לא יבוצע יינתן להסכם תוקף של פסק דין הדוחה את הערעור, והוצאות ייפסקו לפי שיקול דעת בית המשפט. נתבקש לעת ההיא ליתן תוקף של החלטה לחלק זה (נוסח החלטה מוצע צורף להסכם). בחלק השני נקבע, כי אם יבוצע התשלום יינתן לאמור בו תוקף של פסק דין, ופירוטו נוגע ליחסים בין הצדדים לאחר התשלום האמור (נוסח פסק דין מוצע צורף להסכם). בית המשפט המחוזי, בשגגה, עשה שימוש לא בנוסח ההחלטה שהוצע לו, ושהיה הרלבנטי לעת ההיא, אלא בנוסח פסק הדין שטרם בשל, ונתן איפוא ביום 21.5.02 פסק דין המאשר את הסכם הפשרה, ונאמר בו "ולאחר שהמערערים שילמו את הסכום המוסכם...", מה שלא אירע.
ב. הסכום לא שולם, חרף ארכות. כתום קרוב לשנה ומחצה, באוקטובר 2003, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה "לתיקון טעות סופר ... ולמתן פסק דין הדוחה את ערעור המשיבים". המשיבים התנגדו לתיקון. נשיא בית המשפט המחוזי קבע ביום 24.3.04, כי בקשה זו אינה ההליך הראוי בכגון דא; עניינה אם בהליך ערעור ואם בתביעה לביטול ההסכם לפי הצורך.
ג. המבקשת עתרה לבית משפט זה להארכת מועד לבקשת ערעור, וכן ביקשה צו מניעה. ביום 29.3.04 ניתן על ידי השופט (כתארו אז) מצא, צו ארעי האוסר על המשיבים ועל מינהל מקרקעי ישראל לחתום על הסכם חכירה הכולל את החלקה נשוא המחלוקת. המשיבים התנגדו, והמינהל הודיע כי עוד בטרם הוגשה הבקשה לצו מניעה נחתם (ביום 25.3.04) הסכם חכירה. צו המניעה נרשם, עם זאת, אצל רשם המקרקעין והמפקחת על רישום המקרקעין סירבה למחקו. לימים (10.5.04) הומר צו המניעה הארעי בצו מאת המשנה לנשיא מצא, האוסר על המשיבים לקיים דיספוזיציות כלשהן בנחלה, וכעבור זמן (29.7.04) הומר צו זה בצו מניעה זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור (הנוכחית).
ד. הרשמת השופטת מאק-קלמנוביץ בבית משפט זה החליטה בהחלטה מנומקת מיום 22.7.04 להעתר לבקשת המבקשת ולהאריך את המועד להגשת ההליך, והוסיפה כי ההליך הנכון הוא הגשת בקשת רשות ערעור, היא הבקשה שלפנינו. על החלטת הרשמת הוגש ערעור לבית המשפט.
ה. הבקשה לרשות ערעור (הוגשה ביום 11.8.04), נומקה בטעות שנפלה מלפני בית המשפט המחוזי, ונתבקש ביטולו של פסק הדין ומתן פסק דין הדוחה את ערעור המשיבים על פסק דינו של בית משפט השלום, כיוון שלא שולם חובם למבקשת. נתבקשה (19.8.04) תגובה, והמשיבים ביקשו להמתין בה עד לפסק הדין בערעור על החלטת הרשמת. בקשתם אושרה בהחלטה מיום 14.9.04.
ו. ביום 15.12.04 ניתן על ידי כבוד השופט ריבלין פסק דין הדוחה את הערעור על החלטת הרשמת.
ז. עתה הוגשה איפוא תגובת המשיבים לבקשת רשות הערעור, בגדרה הביעו הסכמתם לקבלתה, קרי לקבלת ערעור, כדי שייקבע כי אכן היה על בית המשפט קמא ליתן תוקף החלטה לחלקו הראשון של הסכם הפשרה; ועם זאת נתבקשה על ידיהם, בטיעון כי גם בעבר ניתנו ארכות, ארכה נוספת של לא פחות מ-9 חודשים כדי לאפשר להם לשלם את הסך 500,000 ש"ח שנקבע בהסכם הפשרה, על ידי משכון או מימוש נכסים. כן ביקשו לבטל את צו המניעה שניתן בבית משפט זה, תוך התחייבות שסכום ראשון מכספי המשכון או המימוש יועבר למבקשת.
ח. המשיבים נתבקשו להתייחס בתשובתם לאפשרות שבית המשפט יבקש לפעול על פי סמכותו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קרי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. הם לא נדרשו לכך, אך בידי בית המשפט לדון כאמור גם ללא הסכמת בעל הדין, לאחר שניתנה לו הזדמנות להביע התנגדותו ונראה לבית המשפט שלא תיפגע זכותו כבעל דין. סבורים אנו, כי לא תיפגע זכותם של המשיבים כבעלי דין על ידי השימוש בתקנה.
ט. החלטנו איפוא לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, ולקבל את הערעור. פשיטא, כאמור, ועל כך אין חולק עתה כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי במתן פסק הדין מיום 21.5.02. העובדה שהמבקשת התמהמהה באופן תמוה ביותר בפניה לתיקונה אינה ממעיטה מחומרת התנגדויות הסרק - פעם אחר פעם - של המשיבים לתיקון השגגה, דבר הנוגד צוי הגינות בסיסיים, שהם בחינת "ועשית הישר והטוב" (דברים ו' 18), וגם "דעלך סני, לחברך לא תעביד (מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה - א"ר), זו היא כל התורה כולה..", כדברי התנא הלל, בבלי שבת ל"א, ע"א. רבות נזכרים דברי הנשיא ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279, "אדם לאדם לא זאב, לא מלאך; אדם לאדם אדם". והיא תמציתו של עקרון תום הלב. עיקרון זה משתרע כידוע על כלל המשפט האזרחי (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. והנה לדברים אלה יסוד בדברי גדול חכמי ישראל ר' משה בן-מימון (הרמב"ם) שאתמול מלאו שמונה מאות שנה לפטירתו. בהקדמתו לפירוש המשניות (הקרויה שמונה פרקים), בתרגום רבנו שמואל אבן תיבון, נאמר בפרק ד' "המעשים הטובים הם המעשים השווים הממוצעים בין שתי קצוות, ששתיהן רע, האחת מהן תוספת והשנית חסרון"; בין הדוגמאות המובאות לכך, הוא הממוצע שבין קצה אחד ועניינו "יתרון טוב הלבב", קרי טוב-לב יתר, שאדם מיטיב לזולת "בגופו ועצתו ובממונו" "ואפילו אם ישיגנו בזה נזק גדול או בזיון וטורח רב והפסד מרובה" - ובין קצה שני, שהוא הנבלות, קרי "מי שאינו רוצה להועיל לבני האדם בדבר, אפילו במה שאין לו בו חסרון ולא טורח ולא נזק". הממוצע, האמצעי, הוא מי שכוונתו להיטיב "בלתי שישיגהו נזק או בזיון", קרי להיטיב עם הזולת בכפוף לכך שהמיטיב עצמו אינו ניזוק. וכך גם דברי הרמב"ם בחיבורו המאוחר יותר, משנה תורה, ספר המדע הלכות דעות, א' א', שלפיו "הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו...". היושר הוא מן המידות שעליהן אומר הוא (שם, ו') "להודיעך שהן דרכים טובים וישרים...", והיא דרכו של בורא עולם; ולפיכך נאמר על תלמיד חכם, בין היתר, "משאו ומתנו ... באמת ובאמונה" (שם, ה' י"ג). אוסיף, כי לכגון דא, להגינות בסיסית, ראוי שיעשה כל אדם עצמו תלמיד חכם.
י. אנו מבטלים איפוא את פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 21.5.02. התלבטנו אם ליתן, כמבוקש על ידי המבקשת-המערערת, פסק דין המחזיר את פסק דינו של בית משפט השלום על כנו, לאחר שתנאי ההסכם לא קוימו, אך סברנו בסופו של יום כי המקום הראוי לדיון בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי ולהכרעה בו הוא בית המשפט המחוזי. הדיון יוחזר איפוא אל בית המשפט המחוזי להכרעה בערעור שלפניו ככל שיישר בעיניו במצב שנוצר. בית המשפט המחוזי מתבקש לדון בכך בהקדם האפשרי, וצו המניעה יעמוד בעינו עד להכרעתו. המשיבים ישלמו למבקשת שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"א בטבת תשס"ה (2.1.2005).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
/עכב
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.